אליהו בנימין

בנימין בן טאופיק ושושנה. נולד ב-14.8.1952 בשכונת היהודים "חרית אל יהוד" בקהיר שבמצרים. אביו טאופיק היה צורף ידוע בקרב חברי הקהילה. בנימין הפך לבן הבכור במשפחה לאחר שאחיו הבכור מרדכי זיכרונו לברכה נפטר בגיל צעיר. בשנת 1957, כאשר היה בן 4, עלתה המשפחה לארץ. תחילה שוכנו במשך כחודש במעברות בעיר אופקים וכעבור תקופה, עברה המשפחה למושב רנן. במושב החלה המשפחה בגידול משק חקלאי. בנימין למד בגן ילדים במושב רנן, ובבית ספר יסודי במושב מסלול הסמוך. מכיתה ה' עד לכיתה י' למד בנימין בבית הספר "אשל הנשיא". בכיתה י"א עבר לבית הספר "אונים" - פנימייה בכפר סבא שם למד מכונאות רכב.

בשנת 1970 התגייס בנימין לצה"ל למשטרה הצבאית כמכונאי רכב בבסיס "מחנה נתן" שבבאר שבע. בשנת 1972, הכיר בנימין את שושנה אשתו לעתיד, ובתאריך 12.8.1973, בעודו בשירות סדיר נישאו בנימין ושושנה ומיד עברו להתגורר יחד בבית הוריו של בנימין. כעבור חודשיים באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור ובנימין הוחתם לשרת בגזרת סיני, כולל שהיה ב"תעלה". בהמשך בשנת 1974 המשיך בנימין בצבא הקבע כמכונאי במשטרה הצבאית במחנה נתן ובפיקוד דרום. באותה תקופה עזבו בנימין ושושנה את בית הוריו ועברו לגור, בבית ישן וקטן שנבנה עם היווסדו של המושב. שושנה היתה אז בחודש השלישי להריונה ובשנת 1975, נולד מוטי הבן הבכור. ובשנת 1976, נולד טוביה. יחד עם הבית קיבל בנימין חלקת אדמה מהמושב על מנת להקים משק חקלאי שבו נטע בנימין עצי אפרסק ומשמש. בשנת 1980, נבנה בית חדש סמוך לבית הישן, אליו עברו יחד עם שני ילדיהם. בשנת 1981, החליט בנימין לעזוב את השירות בצבא הקבע והחל להתמסר למשק הנבנה, במלוא מרצו וכוחו. המטע התפתח יפה ובזכות מוסר העבודה, האחריות והנחישות להצלחת המשק, קצר תשבחות ומחמאות מכל בעלי השווקים אליהם הגיעו תבואותיו. ובשנת 1982, נולדה בר- מזל.

עם פרוץ מלחמת "שלום הגליל" שהה בנימין בביירות תקופת מה. עם התרחבות המשפחה החליט בנימין להרחיב את הבית, כאשר את רוב עבודות ההרחבה עשה בנימין במו ידיו. ובשנת 1975, נולד הבן הרביעי אושיק. כאשר מצב המשק הכלכלי בארץ החל לנגוס ביכולתם של החקלאים להתקיים מהחקלאות בלבד, החליט בנימין בשנת 1986, להתגייס למשטרה כמכונאי בסדנא, כאשר במקביל עקר את מטעי הפירות ועבר לענף חדש בחקלאות - גידול עגבניות חממה.

בני התגייס ליחידת החבלה בשנת 1988. לוח הזמנים של בני היה עמוס לעייפה. כאשר נדרש מבני לעבוד ביחידת החבלה בשעות הבוקר, היה חוזר הביתה בצהריים ומתפנה לעבודת החממה וכאשר היה עובד במשמרת הצהריים ביחידת החבלה היה מנצל את שעות הבוקר לעבודה בחממה. על אף כל המחויבויות הללו ואחריותו למשפחתו, לאישה ולילדיו גילה בני יכולת תמרון גבוהה מבלי לפגוע בשום מחויבות ואף השכיל בתבונתו המיוחדת לעבור בין הטיפות. בני היה מטבעו אדם בעל שיעור קומה, אחראי עם מוסר עבודה גבוה, בני ביצע כל מטלה גם הקשה ביותר גם כשזו דרשה זמן, הקרבה, מאמץ ומחיר. כל הקשיים התגמדו לעומת נחיצות העניין ותמיד המשימה בוצעה בזמן ועל הצד הטוב ביותר, גם אם זו היתה בקשה פשוטה לכאורה, בני מעולם לא זלזל בה אלא התייחס אליה בכובד ראש והכל נעשה בשמחה ברצון ובחיוך. אך לפתע באופן בלתי צפוי חש בני ברע ונזקק לאשפוז בבית החולים סורוקה. למחרת בבוקר התקבלה ההודעה המרה כי בנימין הלך לעולמו.